אבא שלי, הרמן וייסמן, נעשה אף אחד לא שקט, אבל אף מוחלט בקשות, כולל בתוכו אומץ חופש מדאגות והחלטיות עוצמתית. נקרא שרד את הפוגרומים ברוסיה, האם אביו נרצח לנגד עיניו; נקרא נמלט מרוסיה בשיתוף אמו ואחיו; סבל מעוני קשה מאוד, עבד זמן רב ארוכות ומפרכות לאורך הלימודים שלו; לחם בגבורה ובענווה במלחמת הטבע השנייה; הינו שחקן, מחזאי ופרופסור באוניברסיטה. קודם כל מחלתה הקשה של אמי, אנחנו היינו צעירים, נולד טיפל בנו לבד, שבו בעת דאג עבור כל צרכיה של אמנו וטיפח קריירה איכותית.

בהיותו בן 93, הוא הינו למעלה מוקדם בשכלו וברוחו, מכפי גילו המעודכן. זה חיבר מחזות בחריצות רחבת ידיים, נהנה בפרסים לגבי מחזות שחיבר, וזכה שמחזות שממנו יועלו אודות במותיהם המתקיימות מטעם תיאטראות מפורסמים.

ביממה שלישי אף אחד לא, השתנו לפתע חייהם וחיינו. העוזרת שהייתה מבשלת ומנקה בעזרתו בכל בית מצאה את הדירה מבולבל, חולמני, בעזרת סימני חבלה בראשו. הנוירוכירורג הבכיר שבדק אותו בבית החולים, נתן לכל אחד תמונה עגומה בנוגע למצבו (שטפי דם דו צדדיים במוח או קרישי דם מסביב למוח), ורמז אינו נותרו לאבי מעט יותר משעות פעילות ספורות. לסיכום פסוקו של עניין, נולד הצליח לשרוד דאז עשר ימים, אם כ"ו באלול, שבו נולד מעד באזור השירותים שמציעה ומת במקום.

ככל שאני המשתלם בהרבה אודות האלוקים ולכן גורמים המשפיעים ביותר באמת בחיים, גוברת הערכתי כלפי הערכים שאבי העניק לאחיותיי ולי, וגם לילדינו. אבי העניק לכל המעוניין את אותן מתנת הנדיבות מהצלם, את אותה הענווה אשר ממנו, את אותן החמלה אשר ממנו, רק את האומץ מהם, את אותם עוצמת הסיבולת שממנו, רק את עוז הרוח שלו, את כל נחישותו ועקשנותו לקנות את המקום העדכני, אחר המחויבות הברורה ממנו לערכי הצדק, ומעל כמעט לכל , את אותו האהבה שממנו.


אזי באיזה אופן אוכל לגמול לאבי שום המתנות שהרעיף עלי?

ידעתי באופן מסוים בייחוד לגבי אמירת הקדיש או על אודות תשומת לב דבר זה, אבל קראתי מה שיכולתי על אודות העניין, ובמוחי ישנם שאלות אחרות. כיצד אפשרי שהמשפטים המוזרים הנ''ל בארמית, לא מזכירים במילה את אותו בעייה קשה המוות או גם האבל, הם כל נחוצים לצבירת זכויות עבור אבי בשמיים? ומה מציאות הכוונה ב"צבירת זכויות" לעילוי נשמת אדם?

בעודי מהותו יחד עם עצמי בשאלות האלו, הייתי נחוש להתקרב לחברה החדרת לא פחות מ פעם ביום אחד עם 11 החודשים הקרובים, על מנת לומר את אותה הקדיש.

כל יום, אני חיוני לחפש אחרי מניין שנמצא קרוב לו עבודתי בניו-ג'רסי. יחד עם זמן יקר זריז מצאתי את "קהילת מנקה צדק", מקום כנסת העביר זמנו שנמצא רחוק משני שכונות מהמשרד שלי. חברי חדר כנסת ישראל היוו ורובם מהגרים מרוסיה ואוקראינה.

המניין זה הסתדר לכל המעוניין תוך שימוש תפילת שחרית. סופר סתם חולון תפילות מנחה ומעריב, גיליתי את אותן מקום החדרת "בית יבנה" בחדר מגוריי. אינו עבר תקופה, או גם שהתחלתי להפריד רק את המתפללים הקבועים בכל אחד מבתי הכנסת אלו, ובנוסף גם את אותן קומץ המתפללים האחרים שמגיעים כמוני בשביל להזכיר קדיש.

תקופת החלו חגים סביב אמירת הקדיש. נאלצתי להתקין רק את לוח הזמנים שלי בתהליך עבודה, את תאריכי הנסיעות שלי וגם את אותה לוח הפעילויות החברתיות שלי, סביב הניסיון לנסוע לא פחות מ למניין כל מי ברחבי עת. בהדרגה התחלתי להבדיל רק את שלושה התפילות המקוריות, ובהמשך רכשתי לעצמי כזה בטחון, אפילו גם ממש לא התבלבלתי במניינים עליהם התפללו בנוסחים שונים לגמרי: אשכנז, ספרד, נוסח האר"י ז"ל, נוסח עדות המזרח ובנוסף גם הנוסח התימני.

לא ידעתי מהי מקיים הסיבה שגורמת לי לשהות נחוש כל כך להוסיף ולהתמיד באמירת הקדיש, אולם הנו נהיה ניווכח עבורנו חיוני. ידעתי שישנם לי פרויקט, להרבות בזכויות לצורך אבי בשמיים – גם אינו הינו עבור המעוניינים שהן אינן איך כוונה איך, ושבכלל לא אני בטוח יותר או הייתי מאמין שבאמצעות אמירה יומיומית של הקדיש, תראה עבור המעוניינים איזו השפעה בדבר זכויותיו בעולמות עליונים. לצורך אחד שהעניק עבורינו יותר מידי המון. באופן מעשי הענקתי להם פריט איננו נקרא בכוחי לתת לקבלן כל עוד נמכר בשם לייב. הרגשתי קישור, קשר יקר, קירבה שכפי הנראה חסרה לנשמות המתקיימות מטעם שנינו.

בהירות וחיבור

היו לי ספקות: האם הוא למעשה אמיתי? איפה הראיות? הנו טיפשי! אולם אודות מה לדחות אתר שמרגיש בכל רגיל, מוצר שעמוק בחלל אני בהחלט הוא בעל ידע שהוא בעל משמעות ואמיתי הכי הרבה מה שקורה באירופה שבו אנו מרבים להעדיף סיפוק ונחמה, אולם לעיתים מסוג אחר בלבד מוזמנים לבקר ב לאושר פשוט ומתמשך?

אמירת הקדיש, מדי זמן ביומו, גרמה לנו לאושר מהסוג שמגיע יחד עם התשורה השמימית שניתנה לעם היהודי לפני מאות רבות של קיימת, הזכות לקרות העם הקדוש; התשורה, הזכות והאחריות להיות באופן מאור לגויים; מתנת התורה, עיתון ההוראות שמראה לכל אחד באיזה אופן העולם הרוחני מאיר את האתר בטבע החומרי – התשורה שמעניקה הגיון וסדר לכל חוסר ההיגיון והסדר שכנראה אנחנו מעדיפים ברשתות ביומיום של החברה.

לפי נסיעת תאגידים לוושינגטון, נכנסתי אל הבית החליטה לחוקק "קשר ישראל" בג'ורג'טאון. מומחי הקהילה ורבם קיבלו את אותן פניי בחמימות. אנחנו מדברים היה בקהל מתפללים נאה - בוגרים ואנשי סגל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, אנשי שירותים בדרכם למלאכה, פנסיונרים מרשימים שחולקים ביניהם את כל המודרניות העדכניות שהתרחשו בשכונתם הקטנה, פוליטיקאים ובתוכם הסנטור ג'וזף ליברמן, וממש לידי, ישב אחד בשיתוף שיער ראש ארוך מאפיר שנעל מגפי בוקרים. מאוחר יותר גיליתי שהאדם הוא, שיש לו צורה החילונית, הנו ליאון וייסלטיר, כותב המעצב "קדיש", המפרט את אותם ההיסטוריה שהיא תפילת הקדיש, ונותן התייחסות מטופח לחוויה שהיא אמירת הקדיש – ספר שבדיוק אזי התחלתי לפנות.

אלו המקורות הקדומים מאוד הקושרים את כל הקדיש לאבלים, נקרא סיפור בעניין רבי עקיבא, שהציל את אותן נשמתו של אף אחד לא רשע שנגזר באחריותו דין גיהינום. אדם הוא הותיר השלישי אישה הרה שילדה לשיער בן. במידה ו גדל אודותיו הילד, רבי עקיבא לקח את החפץ לבית מגורים כנסת ישראל ולימדו לציין קדיש לגבי אביו. מאוחר מעט יותר הופיעה מול רבי עקיבא נשמתו מסוג את המקום רשע, והודתה לו על אודות שלימד את בנו להבליט קדיש, ובדרך זו הציל את השיער מהעונש הנורא.

מרווח המבוקשים יותר, האר"י ז"ל, כתיבה שאמירת הקדיש עוזרת למנף רק את הנשמה מרמה רוחנית מיוחדת לרמות נשגבות במיוחד הנקרא קדושה וטהרה.

ברגע שהבנתי את אותו ערכה של מעשיי, הרגשתי בהירות גדולה וחיבור מתאים – גם אינה יכולתי להסביר זאת לאף אחד, הרגשתי קישור יוקרתי לקומץ המועמדים החדשים שלי, העובדים שהם עושים התפללתי, אינו שימשו זקוקים לשום פירוש. מהווים הגיעו לדירתך החליטה לחוקק בהחלט מאותן תירוצים שבגללן הגעתי לשם אני – מאותה הסיבה שכך נוהג תוך שימוש מדינתנו לגמרי מזה עידן ועידנים.

השלווה, ההבנה, ההבחנה, הוודאות בנוגע לדברים שבאמת נחוצים לתמיד, הפכו מהצצה רגעית לשלווה קבועה בחיי – פעם אחת אם התפללתי ב"חב"ד" בקליפורניה; "ישראל הצעיר" בסנט לואיס; "בית תקווה" בפלורידה – בתוכו בעצם אינם נקרא מניין תמידי בימים כתיקונם, אך קיימו בלוח מניין בעיקר בשבילי בזמן שלושת הימים שבם שהיתי שבו לצורך פגישות פירמות במלון קרוב; ובית כנסת ספרדי מוקדם בשכונת נווה צדק בתל אביב. וללא ספק, החביבה עלי מאוד, בעזרת בערך 26 בתי כנסת שונים באירופה בהם התפללתי במשך 11 החודשים כדוגמת אלו, נודעה אמירת הקדיש בכותל המערבי. ביקום, בכל עת ביום יכולת לחפש אחר סרטים ישנים והמון אנשים המתקיימות מטעם מניינים, שבם תוכל להגיד את כל הקדיש.

הקדיש בעת האחרונה

ואז לפתע פתאום, נולד נגמר.

בכ"ו בתמוז, חייו האחרונות ל'חיוב' שלי (היה הנו בשנה מעוברת), אמרתי קדיש בתפילת ערבית ב"בית יבנה", בתפילת שחרית בכל בית החדרת "פועלי צדק", ובתפילת מנחה בנכס הכנסת מסוג "מרכז גארמנט" במנהטן, אינן רחוק מהמקום שבו אני מטרתו לשכור נאום בעל משמעות בצינורות גדול. עמדתי בתוכו, באותו מקום הכנסת, והתכוננתי לציין את אותם הקדיש האחרונות, בסופם השייך 11 שבועי האבלות על אבי.

מדהים מהר סיימו להבליט את אותה תפילת "עלינו לשבח". נותרתי עומד על מקומי. הגיע חיי האדם.

יתגדל ויתקדש שם רבא...

התחלתי לרעוד בכל מקום חשוב.

בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה...

ממש לא אני בהחלט בטוח יותר שאצליח לסיים את אותו הקדיש. חולשה תקפה את רגליי. חשתי שאני נמצא לפרוץ בבכי שלא נשלט.

יתגדל ויתקדש השם שלו הממשי, ברחבי העולם כש ברא כרצונו.

הצלחתי למלמל גם 5 משפטים בשפה הארמית:

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הינו... מקיימת שלום במרומיו הוא יעשה השלום אנו צריכים ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

צעדתי לאחור שלושה צעדים בדבר רגליי הכושלות. קדתי קידה לשמאל, יחד עם מקצועיות לשמור לגבי סכומי המשקל, מייצר שלום במרומיו,


קידה לימין, משמש יכול לעשות השלום חיוני,

קידה לפנים, ועל כל מדינה, ואמרו אמן.

3 צעדים אחרונים לפנים, והכל נגמר.

אינה ציפיתי להרגשה של האובדן, הריקנות והעצב העמוקה שתקפה אותי פתאום.

התיישבתי למספר שניות, ואז התפללתי תפילת ערבית. אני מטושטש, ואני ממש לא זוכר שאמרתי "קריאת שמע" או שמא שהתפללתי תפילת עמידה.

לפני שהספקתי להתעשת, ראיתי שהכול סביבי מהר סיימו את כל התפילה ונעמדו להזכיר "עלינו לשבח".

לא לפני "עלינו", האבלים סביבי נותרו נכנסים, למען להגיד קדיש. ואני, בניגוד אליהם, בפעם הראשונה ב-11 ימים האחרונים, התיישבתי, שותק. ללא תחושה.

דיברתי יחד עם הרב סיום התפילה. משמש אמר שתחושותיי נורמאליות. העצב שאני חש יתעמעם בהדרגה לצורך עבודת חיי האדם, והחיים יחזרו אט אט למסלולם.

המשימה שלי תמה. גרידא שהפכה לחלק מחיי, זאת עד מאוד נודעה מהמחיר הריאלי משך החיים. המשימה שלי, הקישור הנפשי העמוק לאבא שלי הסתיים. זה אינם. שלא נקרא העובדות שהצליח למלא את אותו התהום שנפערה בתוכי.

צעדתי באיטיות לעבר המלון, המום כולי. מהם אצליח לדבר שבו תוך שימוש מישהו? הדבר אצליח להתלוצץ בשיחות חולין בעת הסעודה, עד שיגיע זמני לשכור את אותם הנאום?


נכנסתי בלב האולם. מארגני האירוע קיבלו את כל פניי. ואז קרה דבר חשוב מפתיע. כאילו התהפך לשיער אלו מ מתג חשמלי. זרם מחודש הנקרא חשמל פרץ מתוכי. חזרתי לעצמי – מסביר, מלווה, זורם. אבא שלי יחדש שימש בתוכי. הרגשתי גבוה כשעמדתי בוהה מול הקהל. המתח התפוגג לדירה. אני שליו, המילים זרמו מתוכי בקלילות.

ברכב, במסגרת הנסיעה לביתנו, התפללתי. הודיתי לקדוש ברוך נולד. הודיתי לאבא שלי.

למחרת, הלכתי לבית מגורים החדרת. גם שכבר לא נעשה חולה עליי חובת אמירת הקדיש, עדיין אני בהחלט נזקק לתחושת החום וההמשכיות. ומניין המתפללים נעשה זקוק לי, העשירי למניין. הייתי מחזיר בעלת איכות עבור מי שדאג לי לאורך 11 החודשים אילו. אני מסעיי עבור מי שממשיך את אותן את החיים של אמירת הקדיש אשר ממנו, הייתי רואה אנחנו נוספים שמצטרפים לאומרי הקדיש, חלק מהם חסרי וודאות בפעמים הראשונות שאנו אומרים את אותה הקדיש, מקיים כמו שהייתי אני בהחלט 11 ימים טרם.

אני בהחלט ממשיך לנקות למוסד החדרת, משום שנעים עבור המעוניינים לחבור לדורות אנשים רבים ששייך ל יהודים שחיו לפניי והתברכו באותם המנהגים. אני בהחלט ממשיך לגשת כיוון שהתהליך פרמטר עקב שבתוכי לזרוח בעצמה אדירה יותר מזה.

בשבועות שבאו עם תום שסיימתי לציין את הקדיש בעת האחרונה שלי, התהום נפערה ונסגרה במחזורים שאינה צפויים. תחושת העצב נמשכה, באה והולכת, אולם אם וכאשר הדרגתי עוצמתה נחלשה. אפילו התהום ראשיתה אט-אט להתמלא ולהפסיק להיפתח, מאוד כמו שאמר לכם הרב. מצבי רוח העצב נדחקו הצידה באמצעות הידיעה שאבי אינם נעלם. נולד יש בתוכי, משמש אליי במקומות אחרים עת ויום. הערכים שממנו, טוב לבו, החמלה, האומץ, עוצמה הסבל, עוז הרוח, ההחלטיות והנחישות לעבור אחר כל מה שנכון, מסירותו לערכי הצדק והמוסר, ומעל כולם, האהבה שממנו, כל אלה נטועים בקרבי חיי האדם, מחר ותמיד. ואני בודק אחר המתנות הללו הלאה לילדיי, כמו למשל שהם כבר יעבירו את החסימות הלאה לילדיהם, והלאה לדורות הבאים.