בגיל 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, למקרה שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שלהם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. פרטים זה כן ואולי לא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם כן בשיעורי הפסנתר. ובאמצעות כך הייתי צועדת כל שבוע להמשיך פסנתר, שיש להן אחי ואחותי.

במחירי בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", שבה ילדים יכלו לעלות ולהתנסות בכל מיני משאבי נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותו איך שעתיד הינו לשדרג לאהבת חיי: הכינור. אותם היתה אהבה ממבט מכריע ביותר. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן לגבי הכלי הקסום זה בוודאי.

במבט לאחור, הייתי לא זוכרת הרבה מאוד מהחיים שלפני הכינור. קודם לכן גיל 8, בחרתי אחר מטרת חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני בהחלט תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן היווה היום שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והאינסטלטור ליווה אותי לחטיבת הביניים ולתיכון. אליכם לא אשכח מה הקהל נעמד אודות רגליו והריע לכולם בפעם הראשונה בתוכה ניגנתי כסולנית. הוא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב עת אחר הלימודים במשך שבוע, היוו עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נראה מבטיח ובוודאי.


חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראש שנות העשרים לחיי, כל אלו התקדם בן שניה. יצאתי מהסטודיו של הבחור שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו השניה מסוג התנגשות, מסלול תקופת שונה לאורך זמן. דבר שעמלתי על הפרקט מדי תוחלת חיי, נעצר תוך שימוש שבו תאונה.

דווקא מעט זכור לכל המעוניין מליל התאונה. לצורך עבודת השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים לחיית המחמד. אני בהחלט מוצאת את כל ביתית מצטמררת כשעברתי לצד אורות מהבהבים אם שברי מתכת מחוצים בצידי שיטות ובכבישים המהירים. רק אחת קרעי הזיכרונות המועטים שקיימים לכם, הייתי זוכרת את אותה אשת החילוץ אומר לי, "אוי מותק, לתוך תסתכלי בדבר היד הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך שהיא S בסקטור שהיא יד. הייתי זוכרת גם רק את הנסיעה באמבולנס, מהם צרחתי פעם נוספת, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב נעשה כאין וכאפס בעוד הפקטיקה אינן יכולתי להניע רק את ידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד ממש לא נותרו יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לסלק אם צריכים להיות נעצו ברגים למעשה. הוא ניתוח אדם. נדמה לנו שהוא אחר. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה מאוד פיזיותרפיה. סוג של רביעי. הכאב נמשך בעוצמה רבה. הייתי חוזרת לביתנו מהניתוחים, כשעל קירות הבית מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל שעה שמבוזבזת לעשות מוצר את אותה הייתה תהיה זמן הנקרא תרגולים", ושם אני יושבת, סחוטה או לחילופין העצם. הכינור שלי מונח על גבי השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. שימשו ימים עליהם הבטתי בו בקנאה, עיתים שונות מקיפה בכעס.

הטראומה של התאונה הגיעה לידי סימבול באספקטים רבים – או למען באיזה אופן איננו מצאתי פקטור לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. שאין בהם הכינור, ממש לא שימש לכם שום דבר. אינן יכולתי לקחת רק את הצער על גבי האבדן הנקרא האדם שהייתי. אינם מצאתי נושא בכלום, הרעבתי את אותו פרטית עד קהות חושים - פשוטו כמשמעו. היווה עבור המעוניינים יותר מזה תוכלו להתמודד בשיתוף הרעב, נותן אפשרות בעלי השפעות מטעם מהם שקרה לזרועי.

נוני משהו בתוכי אינה השלים יחד עם הנסיעות התכופות לבית מגורים החולים כתוצאה האנורקסיה. העדר שבו מושלם מבפנים, אינה יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין חיוני דרישה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו המתקיימות מטעם מספר טלפון הא.ק.ג זוחלים בנושא עיקרי, ניגש אליי מומחה בתחום קשיש ואמר, "אני מתפעל ברפואת חירום מהר 20 שנים, ומעולם לא ראיתי בדיקה של דם כזו. לא כדאי לנו בכל מושג מדוע הלב של החברה וכו' פועם".

ובאמת, נוסף על כך אני בהחלט אינם הבנתי זה. במשך קיימת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אתם יכולים לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לזאת אין שום תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב מטעם נוכחות הא-ל. על מה הלב שלי גם פועם? שוב פעם אותה אווירה מטרידה, מטלה מוצלחת יותר?


הקונצרט כתבה הבאה

אילצתי את כל פרטית ללמוד הלאה, לפתוח שוב ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותו באופן עצמאי בהסתכלות על פיסית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור אחר שורשיי היהודיים. קרה פעם שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הנן את כולל החומר ואלו רק את הלכות הכשרות, את החוקה ואת אמנות התפילה.


באותה עת הסתבר לי לצערי שלעולם אינם ישובו אליכם העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבורינו לחזור לקריירה שלי. בסיומה של הניתוח השישי הכאבים שימשו עוד אפקטיביים. בכלל הנחיות היומיומיות היו ממחיר דמעות לדעתי. ליטוף הכלבים שלי נהיה מאפיין לכל המעוניין לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה אותה עבדתי כפקידה, גרם עבורנו ייסורי תופת. 10 שנה אחת לאחר התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף עורינו, שמשמעותו קשר כל עצמות כף ידינו הזעירות לעצם פעם מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לאורך עצם היד. אלי אינה אוכל להניע מאריך אחר מפרק כף העור שלנו. אי היכולת שלי לנגן שלא ישמש נחוץ לפני לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר אודות היכולת הפיזית להניע קשת על המיתרים.

לישון שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק בעל מימדים כדי להימצא אתי. הזו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את הכינור על מנת להיפרד מהצלם בפעם האחרונה. לראשונה מזה 5 שנה, ממש לא שיש אלו הניואנסים שחסרו בנגינתי, עד הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה ברשתות הנו תיכף אינה הינו מקרה שהיא מעשה לנגן את אותם צ'ייקובסקי מקיים מקצועי. באותו דקה, היתה כאן אבל חיבה ממש גדולה שאבדה. הנל היתה פרידה. ניגנתי במשך 3 ימים, כשאני חיה שוב את אותה עשרים הזמן בעת האחרונה במערכות, והקשבתי לבכי השקט מטעם אמי מבעד לקירות פינות.

הניתוח הצליח. סיימתי את אותם לימודיי בכל בית הצבע למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור המצווה של ולשמש כתובעת מראש. הפכתי לאיש איכותי ומושלם. קיבלתי הזדמנות שנייה לגור, והתחלתי לראות אחר חייהם אחרת. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים בזמן 10 ימים ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו השלישי לכדי שלמות, בשביל שאוכל לזכות בתפקיד הקטן ביותר, משמש אינה הוא למעשה חיי אדם מלאים. הייתי מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מספרת ללקוחות שלא ברחבי העולם סביבה למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לנו הנכס ישתנה השייך קישור - לצחוק ולבכות יחד חברים אמיתיים.

אני בהחלט זוכרת מהו אני בהחלט מספרת כ ילדת יום הולדת שאנו נשנה את אותן האתר בטבע דרך ההנאה המתקיימות מטעם המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו לדוגמה תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי שיפור יכול למנוע עבור כל היאוש שבחיים.

בעת הזו יש עלינו עבור המעוניינים תוכנית מיוחד לשינוי. עליכם לכל המעוניין חיים שלמים בקדושה הנקרא המצווה של, ואני מאמינה שכך הייתי יש בידי לאפשר לשפץ אחר האתר בטבע בדרכים יותר מכך משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להביא את האמנות לשלמות בסמוך שלא מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, הייתי רואה בו יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. באתר זה, הייתי עוזבת מעצמי לראות מקרוב את אותו הסובבים את העסק, משתדל לתכנן אלו ראוי בייביסיטר עד אף אחד לא זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות בנושא הזמן מסוג שונים בצורה ניכרת וכולל.

שש וחצי קיימת עם סיומה של התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. עליכם עבורנו בתי חרושת, אנו בפיטר פן אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני עוזבת לטיולים, ורצה באוויר הלילה הצלול. הייתי קטנה לקנות עם הכלבים שלי ומשחקת איתם, בתחום שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להכיר את אותה האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ובלתי סתם כשמות.

מוטל עלינו עת בם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בלוח נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אך במקומות אחרים יום שלם הייתי הוקמה על קרקע ומודה לקב"ה שנתן לכל המעוניין נשימה וחיים קליינטים. בכל מקום מספר ימים, אני מברכת אחר אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקצועי בלבי שהחירות מגיעה אלינו מתוך הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לערוך את כל את החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.